ביאור שטיינזלץ על פסחים ו׳

1 היינו דאיצטריך זהו, משום כך שהוצרך לומר "לא ימצא", ללמדנו שבכל זאת דין החמץ שונה ונחשב כשלו. אלא למאן לדעת מי שאמר כממון דמי הוא נחשב — "לא ימצא" למה לי, הלא ממילא יודעים שהדבר אסור? ומשיבים: איצטריך הוצרך הדבר, כי סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: הואיל וכי איתיה וכאשר החמץ ישנו — הדר בעיניה חוזר בעינו, נתברר למפרע שלאו ברשותיה קאי שלא ברשותו הוא עומד, ושמא אינו עובר עליו כשהוא עדיין ברשותו, על כן קא משמע לן משמיע לנו שבכל זאת נחשב הדבר כשלו.

2 א בעו מיניה שאלו ממנו מרבא שאלה זו: בהמת ארנונא כלומר, עדר שיגבו ממנו את חלקו לצורך מיסי המלכות, האם חייבת בבכורה בהמה שילדה בעדר זה, משום שעדיין הבהמות שלו. או שמא אין חייבת בבכורה, כיון שיש כאן שותפות של גויים, וכל שיש יד גוי באמצע — פטור מבכורה? ומגבילים את השאלה: כל היכא דמצי מסלק ליה בזוזי כל מקום שיכול לסלק אותו את הגובה הגוי בכסף ולא לתת את הבהמות עצמן — לא קא מיבעיא לן מסופק לנו שהוא חייב בבכורה. שנמצא שאין גוף הבהמות קנוי לשלטונות אלא חוב של כספים הוא חייב להם, והבהמה כולה ברשותו.

3 כי קא מיבעיא לן כאשר מסופק לנו — הרי זה היכא דלא מצי מסלק ליה בזוזי, מאי? במקום שאינו יכול לסלק אותו את הגובה הגוי בכסף, מה דינו? אמר להו להם: פטורה. והתניא והרי שנינו בברייתא: חייבת! אמר להם: התם שם מדובר במקרה דמצי מסלק ליה שיכול לסלק אותו את הגובה הגוי, על ידי כסף.

4 איכא דאמרי יש שאומרים אמר רבא: בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה, ואף על גב דמצי מסלק ליה ואף על פי שיכול לסלק אותו את הגובה הגוי בכסף. ואילו עיסת ארנונא עיסה שחלקה ניתן לנציג השלטונות — חייבת בחלה, אף שכרגיל עיסת גוי פטורה מחלה, ואף על גב דלא מצי מסלק ליה ואף על פי שאינו יכול לסלק אותו את הגובה הגוי, על ידי תשלום דמיה.

5 מאי טעמא מה הטעם להבדל זה — בהמה אית יש לה קלא קול, שהכל יודעים שלקחו בהמתו של פלוני כארנונא למלכות, ואין חושדים בו שבזדון נמנע מלתת את הבכור. עיסה לית אין לה קלא קול, ואין הכל יודעים שעיסת גוי היא, ונחשד באכילת עיסה בלא הפרשת חלה.

6 ב תנו רבנן שנו חכמים: גוי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו — אין ישראל זקוק לבער על ידי שילוח הגוי על חמצו מרשותו. הפקידו הגוי אצלו וקיבל אחריות עליו — זקוק לבער. יחד לו לגוי בית להניח חמצו — אין זקוק לבער, שנאמר "לא ימצא".

7 ותוהים: מאי קאמר מה אמר כלומר, איך נבין את העובדה שכראיה לפסק שאינו זקוק לבער מביאים את המקרא "לא ימצא"?! אמר רב פפא: ארישא קאי על ההתחלה של הברייתא הוא עומד מתייחס, והכי קאמר וכך אמר: הפקידו אצלו — זקוק לבער, שנאמר "לא ימצא".

8 רב אשי אמר: לעולם תפרש אסיפא קאי שעל סופה של הברייתא הוא עומד מתייחס, והכי קאמר וכך אמר: יחד לו בית לגוי כדי להניח שם חמצו — אין זקוק לבער, שנאמר "לא ימצא בבתיכם" — והא לאו דידיה הוא, דגוי כי קא מעייל — לביתא דנפשיה קא מעייל ובית זה לא שלו הוא, שהגוי כאשר הוא מכניס — לביתו שלו הוא מכניס, שהרי ייחד לו מקום מסויים השייך לו.

9 ושואלים: למימרא האם לומר ששכירות עצמה קניא קונה קנין גמור, לענין זה שאין למשכיר כל אחריות על הנעשה במקום המושכר?! והתנן והרי שנינו במשנה: אף במקום שאמרו שמותר לישראל להשכיר בתים לגוים כגון בסוריה — לא להשכיר לבית דירה אמרו שמותר, מפני שמכניסין הגוים לתוכו עבודה זרה. ואי סלקא דעתך דשכירות קניא, כי קא מעייל ואם עולה על דעתך שהשכירות קונה, הרי כאשר מכניס הגוי עבודה זרה — לביתיה דנפשיה קא מעייל לביתו שלו הוא מכניס ומה חשש איסור יש בכך לבעל הבית?

10 ומתרצים: שאני הכא, דאפקיה רחמנא שונה כאן בחמץ שהוציאו הכתוב בלשון "לא ימצא" כוונתו — מי שמצוי בידך, יצא זה שאינו מצוי בידך, אבל לגבי שאר איסורים אחריות המשכיר חלה במידה מסויימת גם על המקום שמשכיר לאחרים אף שאינו מצוי ממש בידו.

11 ג אמר רב יהודה אמר רב: המוצא חמץ בביתו ביום טוב — כופה עליו את הכלי, וממתין עד למוצאי יום טוב, ושורפו. אמר רבא: אם אותו חמץ של הקדש הוא — אינו צריך לכפות עליו. מאי טעמא מה הטעם — אנשים מיבדל בדילי מיניה בדלים ממנו בין כה וכה מחמת חומרת איסור ההקדש שעליו, ולא יבואו לאוכלו.

12 ואמר רב יהודה אמר רב: חמצו של גוי שנמצא בבית ישראל — עושה לו סביבו ביום ארבעה עשר מחיצה של עשרה טפחים משום היכר, שלא יטעו בו ויאכלוהו. ואם חמץ של הקדש הוא — אינו צריך. מאי טעמא מה הטעם — מיבדל בדילי אינשי מיניה בדלים אנשים ממנו, ולא יבואו לאוכלו בשגגה.

13 ד ואמר רב יהודה אמר רב: המפרש מרחיק לים בספינה, והיוצא בשיירא למקום רחוק, קודם שלשים יום לפסח — אין זקוק לבער את החמץ, תוך שלשים יום — זקוק לבער את החמץ. אמר אביי: הא זה שאמרת תוך שלשים יום זקוק לבער — לא אמרן אמרנו אלא כשדעתו לחזור סמוך לפסח ר"נ, אבל אם אין דעתו לחזור לביתו — אין זקוק לבער.

14 אמר ליה לו רבא: ואי ואם דעתו לחזור לפני החג לביתו, אפילו יצא מראש השנה, נמי גם כן צריך לבער, שהרי יבוא לביתו ויהא מצוי חמץ בביתו! אלא אמר רבא, כך יש לומר: הא זה שאמרת קודם שלשים יום אין זקוק לבער — לא אמרן אמרנו אלא כשאין דעתו לחזור, אבל אם דעתו לחזור — אפילו יצא מראש השנה זקוק לבער.

15 ואזדא והלך רבא לטעמיה לטעמו שתוך שלושים יום לחג צריך לבער את החמץ גם אם לא יבוא להשתמש בבית זה בפסח. שאמר רבא: העושה ביתו אוצר מחסן של תבואות, ותחת התבואות יש חמץ, קודם שלשים יום לפני הפסח — אין זקוק לבער. מכיון שהוא מכוסה, הריהו נחשב בדיעבד כמבוער. תוך שלשים יום — זקוק לבער, שכן מלכתחילה אינו חשוב ביעור.

16 וקודם שלשים נמי גם כן לא אמרן אמרנו שאינו זקוק לבער אלא אם אין דעתו לפנותו את החמץ לפני הפסח, אבל אם דעתו לפנותו — אפילו קודם שלשים יום נמי גם כן זקוק לבער, שהרי יתכן שלא יספיקו לבער את החמץ בזמן שיזדקק לכך.

17 ה ושואלים: הני אותם שלשים יום שדובר בהם, מאי עבידתייהו מה מעשיהם, עניינם ומדוע דוקא שלושים? ומשיבים: כדתניא כפי ששנינו בברייתא שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום, ורבן שמעון בן גמליאל אומר: שתי שבתות. ושואלים: מאי טעמא דתנא קמא מה הטעם של התנא הראשון שיש צורך להקדים שלשים יום —

18 שהרי משה עומד בפסח ראשון בארבעה עשר בניסן, ומזהיר על דיני הפסח שני החל בארבעה עשר באייר, שנאמר למשה בדבר ה': "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו" במדבר ט, ב, ונאמר "וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחודש בין הערבים במדבר סיני" במדבר ט, ד— ה, וכתיב ונאמר שם: "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא" במדבר ט, ו. ובאותו יום אמר להם משה הלכות הפסח השני. משמע, שמקדימים לדרוש בעניני החג חודש ימים.

19 ושואלים: ורבן שמעון בן גמליאל כיצד דוחה הוא ראיה זו — אמר לך יכול היה לומר לך: איידי דאיירי במילי דפסחא, מסיק להו לכל מילי דפסחא כיון שעוסק בעניני הפסח, גומר את כל עניני הפסח ובכללם גם דיני פסח שני, ואין ללמוד מכאן הלכה כללית.

20 ושואלים: מאי טעמא מה הטעם של רבן שמעון בן גמליאל? שהרי משה עומד בראש החדש ניסן, ומזהיר על עשיית קרבן הפסח, שנאמר: "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" שמות יב, ב, וכתיב ונאמר שם: "דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחדש הזה, ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית" שמות יב, ג, ומוסיף ומסביר דיני הקרבת קרבן הפסח שבארבעה עשר יום לחודש.

21 ושואלים: אמנם מכאן אפשר ללמוד שדורשים לפני הפסח בהלכות החג, אולם ממאי דבריש ירחא קאי ממה מסיקים שבראש חודש היה עומד ואומר דברים אלה? דילמא בארבעה בירחא או בחמשה בירחא קאי שמא ברביעי בחודש או בחמישי בחודש היה עומד?

22 אלא אמר רבה בר שימי משמיה משמו של רבינא: מהכא מכאן למדים אנו דבר זה, נאמר: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון" במדבר ט, א, וכתיב ונאמר: "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו" במדבר ט, ב, ואם כן הקדים את ההזהרה והאמירה שבועיים לפני החג. ושואלים: הכא נמי, ממאי דבריש ירחא קאי? דילמא בארבעה בירחא או בחמשה בירחא קאי כאן גם כן, מנין שבראש חודש היה עומד? שמא ברביעי בחודש או בחמישי בחודש היה עומד.

23 אמר רב נחמן בר יצחק: אתיא בא, נלמד הדבר בגזירה שווה של המלים "מדבר" "מדבר". כתיב הכא נאמר כאן: "במדבר סיני", וכתיב התם ונאמר שם: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני" במדבר א, א. מה להלן בראש חדש — אף כאן לגבי קרבן פסח בראש חדש.

24 ושואלים: אם כן, וניכתוב ברישא שיכתוב בתחילה את מה שנאמר בחדש ראשון, והדר ניכתוב ואחר כך יכתוב מה שנאמר בחדש שני, שהרי דברי ה' אל משה בענין הפסח קודמים לדברים שנאמרו בתחלת הספר. אמר רב מנשיא בר תחליפא משמיה משמו של רב: זאת אומרת אין מוקדם ומאוחר בתורה, ודברים המוקדמים בזמן, פעמים באים מאוחר יותר בכתוב.

25 א על מה שנאמר שאין מוקדם ומאוחר בתורה אמר רב פפא: לא אמרן אמרנו כלל זה אלא כשמדובר בתרי ענייני בשני ענינים נפרדים, אבל בחד עניינא בענין אחד מאי מה שמוקדם — מוקדם, ומאי ומה שמאוחר — מאוחר. דאי לא תימא הכי שאם לא תאמר כך שיש מוקדם ומאוחר בפסוקיה של פרשה אחת, הרי המידה שדורשים חכמים "כלל ופרט — אין בכלל אלא מה שבפרט" מחוייבת רק אם סדר הפסוקים והמלים הוא קבוע, שאם לא כן דילמא שמא פרט וכלל הוא שהוא מדה שונה לגמרי.

26 ותו ועוד, אותה מידה שידועה לנו במדרש הכתובים "פרט וכלל — נעשה כלל מוסף על הפרט" וכולל בתוכו הכל גם את שאינו דומה לפרט, דילמא שמא כלל ופרט הוא, משום שאין הסדר מחייב. על כן חייבים לומר שבענין אחד ודאי שיש סדר מוקדם ומאוחר למקרא.

27 ומקשים: אי הכי אם כך שאתה מביא ראיה מדברי המקראות שאנו דורשים, אפילו בתרי ענייני נמי בשני ענינים גם כן תוכל לומר נימוק זה! הניחא למאן דאמר דבר זה נוח למי שאומר "כלל ופרט המרוחקין זה מזה שאינם כתובים ממש זה ליד זה — אין דנין אותו בכלל ופרט" הרי שפיר יפה, אלא למאן דאמר למי שאומר שכלל ופרט מרוחקים "דנין", מאי איכא למימר מה יש לומר?

28 ומשיבים: אפילו למאן דאמר למי שאומר "דנין כלל ופרט המרוחקים ", הני מילי דברים אלו אמורים — בחד עניינא בענין אחד שאמנם אין הפסוקים קרובים זה לזה אבל עדיין מצויים הם באותו ענין. אבל אם היו בתרי ענייני בשני ענינים לחוד — אין דנין אותם בכלל ופרט לדעת הכל, לפי שאין מוקדם ומאוחר בתורה.

29 ב אמר רב יהודה אמר רב: הבודק את החמץ צריך שיבטל בלבו ובפיו את החמץ. ושואלים: מאי טעמא מה טעם הדבר, אי נימא אם תאמר משום פירורין שלא מצא — הא לא חשיבי הרי אינם חשובים, ובטלים מעצמם.

30 וכי תימא ואם תאמר: כיון דמינטר להו שנשמרים הם אגב ביתיה המצאם בביתו שחשובה לו שמירתו, הריהם חשיבי חשובים ואינם מתבטלים ממילא, והתניא והרי שנינו בתוספתא שאין הדבר כן, שאם הגיע הזמן של סופי תאנים שנגמרה עונת לקיטת התאנים, ואלה המצויות על העץ מעטות וגרועות עד שיש מקום לשער שבעל הבית מפקיר אותן, ואולם הוא עדיין משמר שדהו מפני ענבים שזו עונת הבציר שלהם. וכן אם הגיע זמן של סופי ענבים, ובעל השדה עדיין משמר שדהו מפני מקשאות גידולי קישואים ומפני מדלעות גידולי דלעת,

31 בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן על סופי תאנים וענבים — אסורין לקחתם משום גזל, ואם אכלם ברשות — חייבין להפריש עליהם מעשר, שדינם כשאר פירות העץ. ובזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהן — מותרין הם משום גזל ופטורין משום מעשר, שחשובים הם כהפקר ואין מעשרים על ההפקר. ומכאן נלמד שאם אדם אינו מחשיב דבר, גם אם הוא נשמר מאליו אגב דברים אחרים, אין הוא יכול להחשב כשלעצמו, והוא הדין אף לפירורים שבבית.

32 אמר רבא: בענין ביטול חמץ גזירה היא שמא ימצא לאחר זמן הבדיקה בין הדברים שלא ביער גלוסקא עוגה יפה ודעתיה עילויה ודעתו עליה, ולא יבערנה מייד מפני חשיבותה, ונמצא עובר. ושואלים: ומה בכך? וכי משכחת ליה, לבטליה וכאשר ימצא אותה, יבטלנה!

33 ודוחים: דילמא משכחת ליה לבתר איסורא, ולאו ברשותיה קיימא, ולא מצי מבטיל שמא ימצא אותה לאחר זמן איסורה, ואז לא ברשותו היא עומדת, ואינו יכול לבטל חמץ בתוך הפסח עצמו. שכן אמר ר' אלעזר: שני דברים אינן ברשותו של אדם מבחינת דיני ממונות, ועשאן הכתוב לגבי אחריותו עליהן כאילו היו ברשותו. ואלו הן: בור שכורה או פותח אדם ברשות הרבים שהוא חייב בנזקיו, אף שאין לו זכות ממונית עליו. וכן חמץ שנמצא בביתו ביום ארבעה עשר בניסן משש שעות ולמעלה, שאינו שלו, כיון שאינו שווה מאומה שהרי אסור הוא באכילה ובהנאה, ומכל מקום חייב על מציאותו בביתו.

34 ומקשים: ואם כן, מדוע לא ניבטליה יבטלנו החמץ ביום ארבעה עשר בשעה ארבע ביום, וכן ניבטליה יבטלנו בשעה חמש, ומדוע יבטל בזמן הבדיקה שהיא בליל ארבעה עשר? ומשיבים: כיון שזמן זה של ארבע שעות לאו זמן איסורא לא זמן האיסור הוא ולאו זמן ביעורא ולא זמן הביעור הוא, הרי זו שעה סתם שאין בה שום סימן היכר, ויש לחשוש דילמא פשע ולא מבטל ליה שמא יתרשל ולא יבטל אותו וישאר החמץ ברשותו.